רשימות שיעורים על יבמות י״ח

1 גמרא. קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה. בשיעורים למעלה הבאנו שמהרמב"ם פ"א מהל' יבום הלי"ג - י"ד משמע דקרובות הזקוקה בחייה אסורות מדאורייתא ולאחר מיתתה אסורות רק מדרבנן. ונראה שהרמב"ם לומד כן מהגמרא לפנינו דקאמרה "קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה" כלומר שחל איסור מדרבנן ואע"פ שהאיסור מדאורייתא שחל בחייה פקע במיתתה.

2 גמרא. אבל באמה לא דהויא לה איסורא דאורייתא כו'. מכאן משמע דלמ"ד יש זיקה האיסור דקרובות זקוקתו חל מדרבנן ולא מן התורה. שהרי עכשיו משמע שהגמ' קיימת למ"ד יש זיקה אלא דס"ד שלאחר מיתה פקע זיקה. והגמ' מפרשת ששונה מאם ארוסה שהיא היתה אסורה מחיים מדאורייתא לפיכך נשארת באיסורה לאחר מיתה משא"כ אם זקוקתו שכל איסורא היתה מדרבנן אפילו למ"ד יש זיקה לכן ס"ד שמותרת לאחר מיתה. וכן ס"ל לתוס' ישנים לעיל דף ח. ד"ה כי. מאידך הרמב"ן לקמן דף יח: ד"ה אומרים ס"ל דיש זיקה מדאורייתא.

3 אמנם כבר הבאנו שמהרמב"ם פ"א מיבום הלי"ג - י"ד משמע דס"ל שהאיסור של קרובות זקוקתו בשעת הזיקה הוי חלות איסור דאורייתא, אלא דלאחר מיתה או חליצה הוי האיסור מדרבנן.

4 והנה ביארנו למעלה אליבא דהרמב"ן שרב ושמואל החלוקים ביש זיקה או אין זיקה וגם לקמן דף צו. באם קידושין תופסין ביבמה לשוק, פליגי אם אישות המת מהוה האוסר של היבמה או"ד שאישות היבם מהוה האוסר. אליבא דרב דס"ל אין זיקה המת מהוה האוסר, ומשו"ה יש חלות קנין באישות דזיקה הנמשכת מהמת. ומשו"ה גם קידושין אינן תופסין בה. ואילו שמואל ס"ל יש זיקה דהיינו היבם הוי האוסר דהיבמה ואין לו קנין אישות בזיקתו, ולפיכך קידושין דעלמא תופסין בה. ברם אם ננקוט כשיטת הראשונים וכדמשמע מפשטות הגמרא כאן דאליבא דשמואל דדין יש זיקה חל רק מדרבנן ולא מדאורייתא עלינו לבאר את מחלוקתם בתפיסת קידושין ביבמה לשוק. ונראה דלכ"ע מדאורייתא האישות דבזיקה מהוה המשך האישות דהמת. ורב ס"ל שכמו שהיה לו למת קנין באשתו ה"ה שיש ליבם קנין ביבמתו, ומשו"ה ס"ל דקידושין אינן תופסין ביבמה לשוק. ומאידך שמואל ס"ל שאע"פ שהמת אוסר את היבמה מ"מ אין לו ליבם קנין אישות ביבמתו כמו שהיה למת. ולפיכך ס"ל לשמואל דקידושין תופסין ביבמה לשוק כי רק קנין אישות מונע תפיסת קידושין ולא איסור קידושין. ובכן י"ל דלשיטתם אזלו בשאילת יש זיקה. דרב ס"ל שאישות המת שחלה ליבם מן התורה מהוה אישות שיש לו בה קנין, ולכן ס"ל אין זיקה מדרבנן דהיינו שלא גזרו הרבנן אישות ליבם בעצמו ולעשותו את האוסר דהיבמה שהרי עכ"פ יש ליבם קנין אישות מהמת. משא"כ אליבא דשמואל דס"ל שאישות המת שיש ליבם אוסרתה לשוק בלי לתת לו קנין, ושאישות זו איפוא אינה גמורה שהרי חסר לו בה קנין, ולכן ס"ל דמדרבנן יש זיקה, דהיינו שתיקנו הרבנן שאף היבם עצמו אוסרה בלי האישות דהמת. ובהתאם לכך אסור היבם בקרובותיה שהרי הוא זה שאוסרה, ומאחר שאוסרה נאסר בקרובותיה.

5 גמרא. צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה. מכאן משמע שכשהיבם מת הזקוקה נופלת ממנו לאח הנולד ואוסרת צרתה. ומוכח דלמ"ד יש זיקה זיקה כאישות דמיא שמפלת ליבום. וכבר ביארנו אליבא דהרמב"ן דלכ"ע יש חלות אישות בזיקה אלא דלמ"ד יש זיקה הו"ל אישות של היבם והוא אוסרה ואילו למ"ד אין זיקה הו"ל אישות של המת והיבם אינו האוסר. ולפי"ז מובן שפיר דלמ"ד יש זיקה דס"ל שהיבם הוי האוסר אם הוא מת מפילה ליבום. ואילו למ"ד אין זיקה אין מיתת היבם מפילה ליבום דמכיון דאינו בעלה האוסרה אין מיתתו מפילה ליבום, כי רק בעלה האוסרה מפילה ליבום.

6 אך צ"ע בשיטת הרמב"ם שהביא את הדין של יש זיקה לאסור קרובות הזקוקה על היבם פ"א מהל' יבום הלי"ג - י"ד ואילו הדין דצרת ערוה בזיקה אסורה השמיט מהלכותיו פ"ו מהל' יבום הלי"ז - י"ח, ועיין במגיד משנה שם שעמד ע"ז, וצ"ע.

7 גמרא. ואי אין זיקה תיבטל דהא ר"ג אמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. וצריך עיון דלכאורה תמוה דמהו השייכות בין דין אין זיקה לבין דין מותר לבטל מצות יבמין.

8 ונראה דפשיטא דמותר לאדם לבנות לו בית באופן שלא יתחייב במצות מזוזה ואין בכך ביטול מצות עשה דמזוזה שהרי מצות מזוזה אינה חובת גברא כמו תפילין ומצה אלא חובת הבית, ואם הבית פטור ממילא גם הגברא פטור. ואם אמרינן אסור לבטל מצות יבמין הרי הוא משום שחלה חובת גברא על היבם ליבם את יבמתו. ברם יתכן דחובת הגברא לייבם תלויה ביש זיקה ואין זיקה. מפני דלמ"ד יש זיקה יש חלות אישות בין היבם לבין זקוקתו, ולכן חובת מצוה מוטלת עליו לא להשאירה בזיקה דהויא אישות שאינה גמורה אלא ליבמה ולגמור את האישות שיש לו בה, ולכן אליבא דמ"ד יש זיקה חל איסור לבטל מצות יבמין. משא"כ אליבא דמ"ד אין זיקה דס"ל שאין בזיקה חלות אישות ובהתאם לכך ס"ל שאין חובת מצוה מוטלת על היבם ליבם את יבמתו אלא שאם ייבמה הרי הוא קיים מצות רשות, ומשו"ה ס"ל דמותר לבטל מצות יבמין.

9 והנה קיי"ל דעשה דיבום דוחה לא תעשה לקמן דף כ:, ולפום ריהטא מוכח מזה שיש חובת גברא לקיים מצות יבום, כי חובת הגברא לקיים את העשה דוחה את הלא תעשה. אך נראה דאין זה מוכרח שהרי הוכחנו בשיעורים למעלה שחובת הגברא אינה עצם המתיר דעשה דוחה ל"ת אלא עיקר המתיר הוי מעשה המצוה, ולכ"ע אפילו למ"ד אין זיקה יבום וחליצה מהוין מעשי מצוה. וי"ל שהמייבם דומה למוהל המל בשבת שאע"פ שאינו מחוייב בחובת גברא, כי המצוה מוטלת על האב למול את בנו ולא על המוהל, מ"מ מעשה מצות המילה שהמוהל עושה דוחה שבת. ועוד הרי עדל"ת בין בעד היבם ובין בעד היבמה, ואע"פ שהיבם מקיים מצוה מ"מ לא מצינו שיש מצוה על היבמה להתייבם, ועכ"ז חל בעדה נמי את הדין דעדל"ת. ומבואר מזה שאע"פ שאין היבמה מקיימת חובת מצוה, מ"מ מאחר שעושה מעשה מצוה, מעשה המצוה שלה דוחה ל"ת, אפילו בלי חובת גברא. וכן י"ל למ"ד אין זיקה דעדל"ת משום שיש ביבום מעשה מצוה אך בלי חובת מצוה.

10 ונראה שמה שמוני המצוות מונים יבום כמצוה בתרי"ג מצוות התורה נמי אינה ראייה שמהוה מצוה חיובית שהרי הרמב"ם מנה גם קיומי מצוות בלי חובה כגון מצות ערכין ומצות נזירות, והרמב"ם אפילו מנה דינים בעלמא, כגון דיני השומרים טומאה וטהרה ואע"פ דפשיטא שאין בהן לא מעשה מצוה ולא קיום מצוה.

11 תוס' ד"ה מיאנה. ז"ל אלא נראה דתמתין הקטנה מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנות אסור לבעול אע"ג דסבר אין זיקה דמכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מיפטרה גדולה עכ"ל. ויוצא אליבא דתוס' דאפילו למ"ד אין זיקה חל איסור ביאה באחות זקוקה דמעשה הביאה מכוער הוא ואע"פ שלא חל עצם האיסור דאחות זקוקתו. אמנם כשהקטנה גדלה מותר לבועלה כי הזקוקה תעשה ערוה ותפטר ולכן הכיעור פקע. ומאידך אליבא דמ"ד יש זיקה הביאה אסורה לעולם ואפילו משגדלה הקטנה מכיון דאחות זקוקה נאסרה בחלות שם איסור שחל בגברא נאסרת לעולם.

12 ענין דין דר"י בן בתירא

13 א עיין בתוס' ד"ה שומרת וז"ל אר"י דדוקא קידש אומרים לו המתן מלישא משום דבשעת נישואין נראה כנושא אחות זקוקתו אבל אם נשא כבר שהיא אשתו גמורה פקע לה זיקה לגמרי ואין צריך להמתין מלבעול כו' עכ"ל. תוס' הבחינו בין אחרי קידושין שאסורה לבין אחרי נישואין שמותרת, ומלשונם משמע שאחרי קידושין האיסור הוי איסור מראית עין בעלמא. ברם מתוס' לקמן ד"ה אומרים משמע שאינו גזירה בעלמא דמראית עין אלא איסור שחל מעיקרא דדינא דאחות זקוקתו וז"ל וא"ת למה צריך להמתין דכיון דקדשה פקעה לה זיקה לגמרי כו' וי"ל דלר"י בן בתירה דסבר יש זיקה אין הקידושין מפקיעים הזיקה כו' עכ"ל. ויעויין ברמב"ן דס"ל אליבא דהתוס' דהאיסור מדאורייתא ונ"מ יש בין אחרי קידושין לבין אחרי נישואין מן התורה וז"ל לדברי האומר יש זיקה שתיהן כמקודשות אצלו, אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא לפי שזו אשה גמורה אצלו בביתו והיאך תכנס הלזו ותוציאנה מביתו עכ"ל. ודבריו סתומים.

14 ולכאורה ר"ל דזיקה מהוה מקצת אישות וגורמת מקצת חלות שם ערוה באחות זקוקתו. ומשו"ה הקידושין באחות זקוקתו לא חלין כקידושין גמורין ולא אוסרין את הזקוקה בחלות איסור גמור דאחות אשתו ולכן שתיהן אסורות. וכ"ז בקידושין, כי יש כח בזיקה לסתור ולפגם את חלות הקידושין מכיון דשתיהן אינן חלות אישות גמורה. משא"כ נישואין דחלות אישות גמורה היא ואלימתא מזיקה, ולכן הנישואין באחות זקוקתו חלין לגמרי ואוסרין את הזקוקה באיסור גמור דאחות אשתו ומשו"ה הזיקה פקעה. אך פירוש זה קשה שהרי נישואין דעלמא חלין לגמור קידושין, ואם הקידושין באחות זקוקתו פגומין הן בדין הוא שאף הנישואין יהיו פגומין וששתי הנשים תהיינה אסורות.

15 ולולי דמסתפינא י"ל ביאור אחר בשיטת התוס'. דיעויין בתוס' לעיל דף ב: ד"ה בתו כו' שדנו באיסור ערות בת אשתו - האם חלה עם קידושין בלבד או"ד שחל רק אחרי קידושין עם ביאה כלומר בנשואין. והסיקו שחל אף אחרי קידושין בלבד. ברם יתכן שקיימים שני דינים, דהיינו דין אחרי הקידושין שאף שקרובות הארוסה נאסרו באיסורי כרת מ"מ לא חלה בקרובות הארוסה חלות שם ערוה בגברא, כי חלות שם ערוה חלה בגברא רק עם נישואין. ונ"מ לענין דין הפקעת קידושין, כי אשה שחל בה חלות שם ערוה אינה ראויה לחלות אישות כלל, ואף אישות שחלה בה מלפני כן פקעה ממנה משנעשה ערוה. וכן איתא ברש"י לקמן דף מט: ד"ה דהא כו' דהא דידעינן שקידושין תופסין בסוטה מקורו הוא ממה שהקידושין הראשונים לא פקעו מינה אחרי שזינתה, שאילו היתה לסוטה חלות שם ערוה היתה האישות הראשונה פקעה. חזינן מרש"י דס"ל שערוה אינה בת אישות כלל, ואפילו אישות שחלה מלפני שנעשה ערוה פקעה. אך נראה שכל זה נכון בקרובות נשואתו שחל בהן שם ערוה - משא"כ הדין בקרובות ארוסתו. כי חלות שם שאר בשר ודין שאשתו כגופו חלים רק עם נישואין, ובכן קרובות נשואתו הרי הן שאר בשרו וערוה עליו. משא"כ קרובות ארוסתו כי ארוסתו אינה שאר בשרו שאינו מטמא לה ולא יורשה, ובהתאם לכך אף קרובות ארוסתו אינן בכלל שאר בשרו ולא חלה בהן שם ערוה בגברא כמו שחל אחרי הנשואין. אמנם קרובות ארוסתו נאסרו באיסור כרת ובניהן ממזרים. אבל הדין שאין קידושין תופסין בהן אינו מחמת שם ערוה שחל בגברא אלא מדין אחר דהיינו שהקידושין בארוסתו מפקיעין הקידושין בקרובותיה.

16 והרי הבאנו בשיעורים למעלה בשם הגר"ח זצ"ל שהוכיח מהדין שהמקדש שתי אחיות ששתיהן אינן מקודשות משום שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו קידושין דף נ: שהוא משום שעצם מעשה הקידושין באחות אחת מפקיע את מעשה הקידושין באחותה. ואין זה משום שבגברא אחותה שאר בשרו וערוה שאינה בת אישות, אלא משום שעצם מעשה הקידושין באחות אחת מפקיע את מעשה הקידושין בשניה. ולפיכך כשמקדש שתי אחיות יש תרתי דסתרי בעצם מעשה הקידושין וחל הדין שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, עיי"ש.

17 ולפי"ז יתכן שזוהי הנ"מ אליבא דהתוס' בין קידושין לבין נישואין. כי בנשואין חל שם ערוה בגברא דקרובות הקובע שאינן בנות אישות כלל. ואילו בקידושין לא חל שם ערוה בגברא דקרובות והרי הן בנות אישות אלא שמעשה הקידושין שעשה בראשונה מונע קידושין וחלות אישות מלחול בקרובותיה, אך לא להפקיע אישות שחלה כבר. ובכך שיטת התוס' מבוארת כי באחות ארוסתו שהיתה זקוקה לו לפני שקידש את אחותה הזיקה לא פקעה אח"כ ע"י קידושי אחותה שהרי הזיקה חלה לפני שחלו הקדושין. משא"כ אם קידש אחות אחת ואח"כ נפלה אחותה השניה, שבאופן זה לא חלה הזיקה כי הקידושין הראשונים מונעין את חלות האישות דזיקה מלחול אח"כ באחותה. ואילו ע"י נישואי אחותה חל שם ערות אחות אשה בגברא דזקוקה ותו אינה בת אישות, ולכן אף הזיקה שחלה לפני חלות הנישואין דאחותה ג"כ פקעה. ונראה שביאור זה הוא כפתר ופרח וניתן אף לדחוק אותו בעצם דברי הרמב"ן ודו"ק היטב.

18 ב ע"ע ברמב"ן שכתב וז"ל מיהו י"ל דלמ"ד יש זיקה מקצת קנין שיש לו בה מן התורה פוגם עליו קידושין אחותה, בין קידושין גמורין בין קידושי מאמר שאינן גומרין בה, ואפילו קדם ונשאה יוציא כדברי ב"ה, ולעולם לא מידחיא אלא משום קידושין ונשואין דקודם זיקה ויש לטעם הזה פנים עכ"ל. כמה הערות:

19 א מפורש ברמב"ן דס"ל דלמ"ד יש זיקה דין דאורייתא הוא שלא כראשונים דס"ל דהוי' רק תקנה מדרבנן.

20 ב הרמב"ן כאן ס"ל שזיקה אוסרת אחות זקוקתו מן התורה במקצת שם ערוה, ולכן בין קידושין ובין נשואין דאחות זקוקתו אינן חלין כאישות גמורה, ואף אחרי קידושין ונשואין אחות זקוקתו אסורה.

21 ג והרמב"ן ממשיך וז"ל עוד י"ל שהיא גזירה שמא יכנוס בלא קידושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו, ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה, כן נ"ל עכ"ל.

22 לפי דיעה זו מדאורייתא קידושין גמורין חלין באחות זקוקתו ואוסרת את הזקוקה באיסור גמור דאחות אשתו וזיקתה פקעה מדאורייתא. ועלינו להבין את יסוד המחלוקת בין שתי הדיעות שברמב"ן דפליגי אם קידושי אחות זקוקתו חלין כקידושין גמורין או כקידושין שאינן גמורין.

23 ונראה דאפילו אליבא דהרמב"ן דס"ל יש זיקה מן התורה מ"מ פשיטא שאין האישות דבזיקה שוה לאישות דבאשת איש דעלמא שהרי אשת איש אסורה באיסור כרת ואילו שומרת יבם אסורה לשוק בלאו בלי כרת. ובכן י"ל שבזה חלוקין שתי הדיעות שברמב"ן, דאליבא דהדיעה האחרונה קרובות שומרת יבם מחייבי לאוין הן כמו היבמה עצמה ולא נאסרו בחלות שם ערוה, ולפיכך קידושין גמורין תופסין בהן כמו שתופסין בחייבי לאוין דעלמא. ואילו הדיעה הראשונה שברמב"ן ס"ל דמכיון דהזיקה קבעה ביבמה חלות אישות במקצת, לכן אף קרובות הזקוקה נאסרו בשם ערוה במקצת, ואע"פ שאינן מחייבי כריתות אלא מחייבי לאוין. ובהתאם לכך קידושין ונשואין גמורין לא חלין בקרובות היבמה כי מקצת ערוה הן. ודיעה זו ס"ל דחלות שם ערוה בגברא אינו תלוי בחיוב כרת וחלה במקצת גם בזקוקה, משא"כ אליבא דהדיעה האחרונה דס"ל דבלי חיוב כרת שם ערוה אינו חל בגברא.

24 ועלינו לבאר את דין מקצת האישות שחלה בזיקה ואת דין מקצת שם הערוה שחלה באחות זקוקתו. ונראה שזיקה מהוה חלות אישות מיוחדת שאינה דומה לאישות רגילה דאשת איש. וסימן לדבר שהזקוקה אסורה לשוק בלאו בלי כרת שלא כדין אשת איש דעלמא. ועוד שחליצה פוטרת הזקוקה בלי גט שלא כדין אשת איש דעלמא. ויוצא שאיכות האישות דזיקה שונה וחלשה בהשוואה לאיכות האישות דאשת איש. ונראה שלפיכך ההלכה קבעה שיש בזיקה תרתי דסתרי ע"פ דין - מצד א' זיקה נחשבת לחלות אישות ומצד שני איננה חלות אישות. ומכיון שיש בזיקה תרתי דסתרי נולד בה דין ספק והולכים בדינה לחומרא. ולכן לחומרא אחות זקוקתו נאסרת כמו שנאסרת אחות אשתו. ומאידך קדושין תופסין באחות זקוקתו, דלחומרא אמרינן שזיקה אינה אישות. ויוצא איפוא שקדושין שתופסין באחות זקוקתו אוסרין אותה לשוק אך אינן מתירין אותה למקדשה כי הקדושין תופסין בה רק לחומרא אך לא לקולא. ועוד שקדושין שתופסין באחות זקוקה לחומרא אוסרין את הזקוקה כערוה באיסור אחות אשתו, אך עכ"ז לא נפטרה הזקוקה לשוק כערוה כי לחומרא הקדושין לא תפסו באחותה והזקוקה אינה אסורה כערוה ועדיין בזיקתה לחליצה, ודינה איפוא לחומרא שחולצת ולא מתייבמת. בקיצור חלות דין זיקה מהוה חלות דין תרתי דסתרי.

25 ובדומה להלכה דתרתי דסתרי וספק דחלה בזיקה, השווה את ביאור הגר"ח זצ"ל בספרו על הרמב"ם לפ"ו מהל' יו"ט הלי"א, כי הרמב"ם פסק דבזה"ז בשני יו"ט של גליות שאין להניח עירובי תבשילין בתנאי דהואיל ובזה"ז עושין יו"ט שני מדין מנהג אבותינו בידינו דינו כדין יו"ט ודאי. ומ"מ הרמב"ם פסק בפ"א מהל' יו"ט הלכ"ד שאף בזה"ז ביצה שנולדה בזה מותרת בזה משום ששני הימים מהוים שני יו"ט מספק, ופסקיו תמוהים. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל בספרו דהרמב"ם סובר שבזה"ז כשנידון על כל יום ויום לעצמו הרי הוא חלות יו"ט ודאי, אבל כשדנים על שני הימים ביחד נולד תרתי דסתרי ודיניהם להיות ספק יו"ט. ודין תנאי בערוב תבשילין תלוי בחלות דין של כל יום ויום לעצמו ומפני כך אין תנאי מועיל בזה"ז כי כל א' וא' לבדו יו"ט וודאי הוא. ואילו דין הביצה תלוי בדין שני ימי היו"ט ביחד, ומכיון שיש ביניהם תרתי דסתרי דינם להיות ספק יו"ט והביצה מותרת ממ"נ.

26 עוד מקור לחלות דין ספק שחל כשיש תרתי דסתרי נמצא בגמרא קדושין דף ס. בבא א' ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום וכו' דאמר ר' יוחנן אפילו מאה תופסין בה דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק. והרמב"ם הביא את דין דר' יוחנן בפ"ז מהל' אישות הלי"ב וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום בדינר זה ובא אחר וקידשה בתוך הל' יום הרי זו מקודשת מספק לשניהם כו' הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום כו' אפילו הן מאה על הסדר הזה קידושי כולן תופסין בה וצריכא גט מכל אחד ואחד מפני שהיא ספק מקודשת לכולן עכ"ל. ולכאורה פסק הרמב"ם תמוה דלמה פסק שיש כאן ספק קידושין, הרי ר' יוחנן אמר שקידושין כולן תופסין בה בתורת וודאי. ונראה כי לא התכוון הרמב"ם לספק דעלמא אלא לספק ע"פ דין - דהיינו דס"ל לר' יוחנן שכל הקידושין דמאה האנשים תופסים בה בוודאי אך מפני כך חל תרתי דסתרי בדינה כי אשה לבי תרי לא חזיא. ולכן כשדנים על כל חלויות הקידושין של כל האנשים ביחד נולד תרתי דסתרי וחלה ההלכה לנהוג בדינה מספק לחומרא שמקודשת מספק רק לא' מהם ולא לכולם בבת אחת.

27 ומקור שלישי להלכה של ספק במקום שחל תרתי דסתרי נמצא בפסק הרמב"ם פ"ד מהל' אישות הלט"ז במקדש חצי שפחה וחצי בת חורין שנשתחררה ובא אחר וקידשה שמקודשת לשניהם מספק. ועיין בשיעורים לעיל דף ב. ד"ה שיטת הרמב"ם בקידושי מיאון וקידושי שפחה חרופה שהארכנו בביאור פסקו בגמרו קידושין. ולפמש"כ שם הרי היא מקודשת לשניהם מספק מפני דחל בדינה תרתי דסתרי ודין ספק. ונראה דה"ה לענין איסורי קרובות שחלו על שניהם, דכל א' וא' שקידשה אסור בקרובותיה מספק, כי לכל א' וא' יש חלות אישות במקצת והרי היא מקודשת ואינה מקודשת לכל א' וא' בתרתי דסתרי, והקרובות נאסרו עליהם מספק לחומרא ע"פ דין תרתי דסתרי, בדומה לאיסורי הקרובות שבסוגיין.

28 ועע"ש בשיעורים שביארנו את פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום הלל"א שאם שני אחים קידשו החצי שפחה שהשתחררה ומתו לא קרינן בהו אשת שני מתים דכדי שתהיה אשת שני מתים חייבת להיות אשת איש דשניהם כשדנים אותם ביחד, וכאן כשדנים אותם ביחד הרי היא ספק מקודשת לא' משניהם, ולפיכך אינה נחשבת לאשת שני מתים. דין אשת שני מתים חל רק באופן שראובן קידשה חוץ משמעון ושמעון קידשה סתם שקידושי ראובן אינן בסתירה לקידושי שמעון שהרי ראובן קידשה חוץ משמעון דלגבי שמעון אינה אשת ראובן כלל, ולכן בדליכא תרתי דסתרי חל דין אשת ב' מתים. ולפי"ז מיושבת היטב קושיית התוס' לעיל דף י. ד"ה לעולם שהקשו דליתני הדין דר' יוחנן דאפילו הן מאה כולם תופסין בה כאופן של אשת ב' מתים, ולפי ביאורנו מתורצת, דמאחר דבציור דר' יוחנן נולד תרתי דסתרי דהוי ספק ע"פ דין, לפיכך לא חל דין אשת ב' מתים, וכדמבואר.

29 ד אליבא דהתוס' בנישואי אחותה הזקוקה נפטרה מדין ערות אחות אשתו ואזי הנשואה הותרה לבעלה. וצ"ע דמ"ש הנשואה שהותרה ואע"פ שנאסרה לפני כן באיסור אחות זקוקתו, מקרובות זקוקתו האסורות אחרי מיתת הזקוקה, וכבר דברנו על זה לעיל יז: ונחזור על דברינו בקיצור.

30 דהנה אחרי חליצה קרובות צרת חלוצתו הותרו פ"א מהל' יבום וחליצה הלי"ג - י"ד. וצ"ע מ"ש מאחרי מיתה שאסורות. ונראה שחליצה חל מדין פוטר ומתיר ולכן כמו שהחליצה מתירה את היבמה לשוק ה"ה שמתירה את קרובות צרתה שנאסרו על היבם מחמת הזיקה. משא"כ מיתה שלא חלה מדין מתיר ופוטר אלא שבמיתה חסרה הגברא דיבמה הזקוקה ליבום והזיקה פקעה ממילא. ומאחר שאין כאן חלות מתיר ופוטר לפיכך לא הותרו הקרובות. ובכך ניתן לבאר אף את שיטת התוס' בערוה כי דין הערוה חל כפוטר ומתיר של הזקוקה לשוק, ולכן כמו שחלות ערוה פוטרת ומתרת את הזקוקה עצמה ה"ה שמתרת את קרובותיה ליבם. והנה השוינו ערוה לחליצה דשתיהן חלין מדין מתיר. ויש לעיין האם הדין דערוה פטורה מיבום חל מדין מתיר או מדין פוטר. אך אין זה נוגע לחילוקנו כאן בין ערוה לבין מיתה שאפילו נימא שערוה אינה דומה לחליצה שדוקא חליצה חשובה כמתיר ולא ערוה מכל מקום מאחר שערוה מהוה חלות מפקיע דהזיקה איסור הקרובות נמי פקע. משא"כ מיתה, שאינה חלות מפקיע אלא שהזיקה פקעה ממילא, משו"ה קרובותיה עדיין אסורות.

31 ה יש לעיין באיסור דריב"ב שאומרים לו למקדש אחות זקוקתו המתן עד שיעשה אחיך מעשה, האם אוסר נמי את הנשואין או"ד שאוסר רק את הביאה ולא את הנשואין. ובתוס' מפורש שבא אף לאסור את הנישואין ולא רק את הביאה שהרי נקטו שאחרי הנשואין הביאה מותרת. אלא דמשמע מתוס' דאיסור הנישואין חל רק כחלות איסור מראית עין מדרבנן. ברם הרמב"ן נקט דאליבא דהתוס' דהאיסור הוי איסור דאורייתא. ולפי"ז עלינו להבין את יסוד איסור הנשואין מן התורה, דבשלמא ביאה עם אחות זקוקתו אסורה מדאורייתא כמו ביאה עם חייבי לאוין דעלמא האסורין בביאה מדאורייתא, אך למה יאסרו הנשואין.

32 ויעויין ברמב"ם פט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב שכתב וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין. קידש ולא בעל אינו לוקה. בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה כמו שיתבאר עכ"ל. אליבא דהרמב"ם אין מלקות בחייבי לאוין אלא אם כן קידש ובעל. והראב"ד השיג עליו וס"ל דלוקין על ביאה לחודה. ויוצא דהרמב"ם סובר שאישות הויא מגופו של האיסור דחייבי לאוין ואינו עובר על איסור גמור ללקות עליו אלא אם כן קידש ובעל. ועיין במגיד משנה שם שהביא תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל שהרמב"ם מפרש את הסוגיא בקידושין דף עח. והמחלוקת שם בין אביי ורבא דהויא מחלוקת בדין חייבי לאוין בכל התורה כולה ולא רק בדין איסורי כהונה. והגמרא כ' שם וז"ל אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל, רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל כו' ומודה רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל כו' עכ"ל. ויוצא אליבא דרבא, שהרמב"ם פסק כוותיה, שבכל חייבי לאוין אינו לוקה אלא אם כן קידש ובעל חוץ מבאלמנה לכ"ג. ונראה דאליבא דרבא חל איסור אף בקידושין בלי ביאה, דהרי איתא במס' ב"מ דף י: וז"ל אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא כו' רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד כו' מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר לו לישראל צא וקדש לי אשה גרושה כו' להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו ה"נ אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו, להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו הכי נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחו עכ"ל. ועיי"ש בתוס' ד"ה דאמר וז"ל וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בי' יוחסין קדושין דף עח. קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כו' א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל. ויוצא אליבא דשני תירוצי התוס' שהקדושין עצמן מהוין דבר אסור. ואליבא דהרמב"ם הוא הדין בכל חייבי לאוין שהקדושין עצמן אסורין ולא רק הביאה.

33 ולפי"ז יתכן שהאיסור לישא אחות זקוקתו אליבא דהרמב"ן הוא מטעם האיסור לקדש חייבי לאוין. כי כבר קבענו שקרובות זקוקתו אינן מחייבי כריתות שהרי קדושין תופסין בהן, אלא שנאסרו באיסור לאו בלי כרת כמו שנאסרה יבמה לשוק - דא"א שיהיו יותר חמורים מיבמה לשוק האסורה בלאו בלי כרת וה"ה לקרובות היבמה שנאסרו על היבם באיסור לאו בלי כרת. ומאחר שנאסרו כחייבי לאוין דעלמא נאסרו גם בקדושין ובנשואין ואפילו בלי ביאה.

34 ברם צ"ע אליבא דהראב"ד דס"ל בחייבי לאוין דלוקין על ביאה בלי קידושין, דמפשטות לשונו משמע דס"ל שאין איסור בתורה לקדש חייבי לאוין ואסור לקדש רק איסורי כהונה, דא"כ למה יש איסור מן התורה לישא אחות זקוקתו אליבא דהרמב"ן. ואפשר דס"ל לראב"ד דאע"פ שאין איסור בתורה לקדש ולישא חייבי לאוין מ"מ יש איסור תורה לקדש ולישא איסורי ערוה. ומאחר שאחות זקוקתו הויא חלות שם ערוה במקצת משו"ה נוהג בה איסור הקידושין דעריות וכדכתיב באחות אשתו "לא תקח".

35 ו תוס' ד"ה אומרים. וז"ל וא"ת למה צריך להמתין דכיון דקדשה פקעה לה זיקה לגמרי כדמוכח בפ' ד' אחים לקמן כט. גבי הא דא"ר אלעזר מאמר לב"ש אינו קונה קנין גמור אלא לדחות בצרה בלבד א"ר אבין אף אנן נמי תנינא ב"ש אומר יקיימו דיעבד אין לכתחילה לא ואי ס"ד דמאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ומאי קושיא אפי' קני קנין גמור הא אמרי' הכא דצריך להמתין בקדושין דאורייתא כו' וי"ל דלר"י בן בתירא דסבר יש זיקה אין הקדושין מפקיעים הזיקה אבל ר' אבין סבר אין זיקה ולא אסור לייבם אלא משום ביטול מצות יבמין ולהכי פריך אי מאמר קונה לב"ש קנין גמור זה יעשה קנין גמור ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ויכולים לעשות ע"י שליח דליכא ביטול מצות יבמין כו' עכ"ל.

36 ונראה דלרמב"ן שיטה אחרת משיטת התוס' דס"ל דאפילו אם סבורים ב"ש יש זיקה מ"מ זה יעשה מאמר ויקנה. וביאור שיטתו, דיעויין במסקנת הגמרא לקמן דף כט: דלב"ש הסובר מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני דאיסורא לא קני, ופירש הרמב"ן לסוגיין כאן וז"ל דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי וכן נראה מדברי רש"י שם כו' עכ"ל. וכמו"כ כתב רש"י לקמן דף כט: ד"ה דהיתירא דחי וז"ל מאמר שנעשה בהיתר דאי הוה בעי לייבומי בשעת מאמר הוה מצי לייבומי כגון במתני' כו' עכ"ל. ויוצא אליבא דרש"י והרמב"ן שב"ש סוברים שמאמר קונה קנין גמור משום דס"ל שמאמר חל מדין יבום ולא מדין קידושין. והנה לקמן דף יט: פליגי רבי והחכמים בעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה דר' אומר קנה דגמר מביאת יבמה מה ביאת יבמה קונה בע"כ ה"ה מאמר קונה בע"כ ואילו החכמים ס"ל דגמרי מאמר מקידושין ומה קידושין דעלמא מדעתה אף קדושין דיבמה מדעתה. ובפשטות חלוקים רבי וחכמים בגדר דין מאמר, דלרבי מאמר קונה מדין יבום ומפני כך קונה אף בעל כרחה כמו ביאת יבמה שקונה אותה בע"כ, ואילו לחכמים מאמר קונה מדין קידושין ומשו"ה קונה רק מדעתה וכדין קידושין דעלמא. ובכן יוצא אליבא דרש"י והרמב"ן שב"ש ס"ל כרבי שמאמר קונה בעל כרחה כי מאמר קונה מדין יבום וחלות האישות שבמאמר לא חלה מדעת המקדש והמתקדשת אלא שחלה מאליה מן השמים כאישות דיבום. והנה בדין דריב"ב שהמקדש אחות זקוקתו אומרים לו המתן ביאר הרמב"ן וז"ל דלמ"ד יש זיקה מקצת קנין שיש לו בה מן התורה פוגם עליו קדושי אחותה, בין קדושין גמורין בין קדושי מאמר שאינן גומרין בה עכ"ל, ר"ל שהזיקה אוסרת מעשה קדושין מדעת באחות זקוקתו, בין קדושין גמורין דעלמא ובין מאמר למ"ד שאין מאמר קונה בה קנין גמור, דס"ל למ"ד זה שמאמר ביבמה חל מדין קידושין ולא מדין יבום ולפיכך אינו גומר בה, שרק יבום גומר בה בקנין גמור. מאידך מאמר אליבא דב"ש דס"ל שמאמר גומר בה חל מדין יבום, וקנין מאמר לב"ש חל ממילא מן השמים כמו יבום ולא חל מדעת מקנה וקונה כבקידושין דעלמא. ובהתאם לכך אליבא דקושית הגמרא שם זיקה אינה אוסרת מאמר לב"ש ולא מונעת ופוגמת חלות קנין המאמר. משום דהאיסור לקדש אחות אשתו חל רק לאסור מעשה קידושין שנעשה מדעת האיש והאשה וכדכתיב באיסור אחות אשה "לא תקח" ויקרא י"ח: י"ח - כלומר אל תקח אחות אשה במעשה קידושין מדעת. משא"כ מאמר לב"ש שקנין המאמר חל ממילא משמים ולכן סד"א שמאמר באחות זקוקתו מותר וקונה אותה. דאליבא דב"ש דמאמר קונה קנין גמור מאמר אינו מעשה קדושין וקיחה מדעת אלא קנין שחל ממילא משמים, ומפני שלא קונה אותה במעשה קנין מדעת המאמר מותר. ומאחר שהמאמר מותר אף קנין המאמר לא נפגם כמו שנפגם קנין הקדושין באחות זקוקתו, והמאמר באחות זקוקתו חל לגמרי לאסור את הזקוקה באיסור גמור דערות אחות אשתו, וזיקתה פקעה.

37 ולפי זה ניתן לבאר בדרך אחרת את שיטת התוס' דס"ל שאם עושה נשואין באחות זקוקתו הזיקה פקעה משא"כ בשקידש אותה שאומרים לו המתן מלכונסה. דיעויין בתוס' קדושין דף י. ד"ה כל הבועל שהביאו בשם ר' נסים גאון דבקידושי ביאה נקטינן סוף ביאה קונה כי כל הבועל דעתו על גמר ביאה ואילו בביאת נשואין אמרינן שקונה בהעראה. וביאר הגר"ח זצ"ל את שיטתו שהדין שדעתו של הבועל על גמר הביאה חל ומעכב את חלות הקידושין מלחול עד גמר הביאה משום שהאיש הוי הבעלים על חלות הקידושין. שאני נשואין שאינן זקוקין לדעת האיש והאשה בעד חלות הנשואין אלא שיתכוונו בכוונה בעלמא למעשה הנשואין - וחלות הנשואין חלה ממילא משמים. והטעם משום שהאישות דנשואין אינה חלות אישות חדשה אלא גמר האישות דקידושין, ולפיכך חלות הנשואין אינה תלויה בדעת הבעלים דהאיש והאשה אלא בכוונה בעלמא למעשה נשואין, וחלות הנשואין חלה ממילא. עקב כך תחילת ביאה קונה בנשואים משום שהאיש והאשה עכ"פ התכוונו לעשות מעשה נשואין במעשה הביאה, וחלות הנשואין חלה מעצמה מיד. ומהאי טעמא הגר"ח זצ"ל לא היה מצריך עדי קיום לנשואין דס"ל שעדים לקיום הדבר בדבר שבערוה באים לקיים דעת הבעלים המחילים חלות קנין כמו דעת של האיש בקדושין, ואילו חלות אישות שחלה ממילא משמים בלי דעת בעלים כמו האישות דנשואין ויבום אינה צריכה עדי קיום. ובכן יתכן אליבא דהתוס' דמשום הכי חלין נשואי אחות זקוקה לגמרי ואילו קדושין נפגמו ולא חלין בה לגמרי כי זיקה אוסרת ופוגמת קידושין שחלין מדעת בעלים, ואילו נשואין שחלין ממילא משמים לא נאסרו וחלין לגמרי.

38 בא"ד. ויכולים לעשות ע"י שליח בבת אחת כו' עכ"ל. אליבא דהתוס' בין היבם ובין היבמה יכולים לעשות שליח למאמר. ודבריהם צ"ע, שהרי בגמרא בכתובות עד. איתא שאין תנאי בחליצה משום דא"א לעשותה ע"י שליח ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי. וביארו בתוס' שם ד"ה תנאי וז"ל דה"ט דהואיל והמעשה כ"כ בידו שיכול לקיים ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה כו' עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל את דבריהם דר"ל שרק מי שנחשב לבעל החלות יכול למנות שליח ולהטיל בו תנאי. וכגון למשל בקידושין שיש בהן בעלים, כי האיש והאשה הם הבעלים על חלות הקידושין שחלה מחמתם ומדעתם. משא"כ בחליצה, דהחולץ והחלוצה עושים את מעשה החליצה בלבד ואילו חלות החליצה חלה ממילא משמים ולא מחמת הבעלות דהחולץ והחולצת. ואמר הגר"ח זצ"ל שלפיכך בין החולץ ובין החלוצה אינם יכולים למנות שליח ולהתנות תנאי בחליצה.

39 ולפי יסוד התוס' יל"ע בדין שליחות במאמר, שהרי חקרנו למעלה אם מאמר חל מדין יבום או מדין קידושין. וקבענו ע"פ הרמב"ן דשיטת ב"ש שמאמר קונה קנין גמור משום דס"ל שמאמר חל מדין יבום, ולכן לרבי ומסתמא דה"ה לב"ש מאמר אינו צריך דעת היבם והיבמה כמו דין היבום, וכדאיתא במשנה לקמן דף נג: שהבא על יבמתו קונה אותה בין בשוגג ובין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת קונה. ולכן קבע נמי הגר"ח זצ"ל דליכא שליחות ביבום כיון דליכא בו חלות בעלים. ואם ננקוט שלב"ש מאמר חל מדין יבום וקונה בע"כ של היבמה נמצא שהיבמה אינה הבעלים על המאמר, וא"כ גם אינה יכולה למנות שליח למאמר כמו שאינה יכולה למנות שליח ליבום, וקשה היאך כ' התוס' שהיבמה יכולה למנות שליח למאמר. וגם יל"ע בדין שליח למאמר אף מצד היבם, שהרי אם מאמר קונה מדין יבום, אף היבם אינו בעלים על חלות המאמר, וגם הוא אינו יכול למנות שליח.

40 אמנם נראה דיתכן דחלות מאמר לב"ש חלות יבום הוא ולפיכך קונה קנין גמור כביאת יבום, ועכ"ז מעשה המאמר לב"ש הוי מעשה קידושין ולא מעשה יבום. ובכן י"ל שיש בו חלות דעת בעלים כדי ליצור את מעשה הקידושין, וע"ז הוי היבם הבעלים ולכן יכול למנות שליח. אמנם בדרך זה נהי דמבואר מינוי שליח למאמר מצד היבם, אך עדיין צ"ע במינוי שליח למאמר מצד היבמה, שהרי בקידושין עצמן יש דין "כי יקח ולא כי תקח" קידושין דף ה: כלומר שכל מעשה הקידושין חל מצד בעלות האיש ולא מצד בעלות האשה. ואע"פ שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה קידושין דף ב: נראה דהיינו לומר שקידושין זקוקין לדעת האשה בעד חלות הקידושין אך לא בשביל מעשה הקידושין דהו"ל מעשה האיש. ויוצא שבנוגע לחלות הקידושין האשה נמי הויא בעלים, אך אינה בעלים על מעשה הקידושין, כי רק האיש הוי הבעלים על מעשה הקידושין ולא האשה. ולפיכך יכולה אשה למנות שליח לקידושין דעלמא בעד החלות מכיון דהויא נמי בעלים על חלות הקידושין, ואע"פ שאינה בעלים על מעשה הקידושין. מאידך מאמר מהוה מעשה קידושין עם חלות יבום. ואילו על חלות היבום שבמאמר ליכא בעלים כי יבום חל ממילא משמים, ואילו על מעשה הקידושין שבמאמר האיש לבדו הוי הבעלים ולא האשה. וא"כ דברי התוס' עדיין מרפסין איגרי, דנהי די"ל דהיבם יכול למנות שליח למאמר מכיון דהוי בעל מעשה הקידושין דבמאמר, מ"מ היאך יכולה היבמה למנות שליח למאמר מאחר שאינה בעלים לא על מעשה המאמר המהוה מעשה קידושין ולא על חלות המאמר המהוה חלות יבום, וצ"ע.

41 ענין זיקה ככנוסה.

42 א אליבא דר' אושעיא ר"ש סובר זיקה ככנוסה, ובשיטתו מצינו בסוגיין נפקא מינה לגבי שלש הלכות:

43 א בנולד ולבסוף יבם הנולד מותר באשת אחיו כמו ביבם ולבסוף נולד גמ' דף יח:,

44 ב בשלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ואח"כ מת השני, האח השלישי מייבם לאיזה מהן שירצה והאחרת נפטרת בלי חליצה גמ' ריש דף יט.;

45 ג בג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה כו' ומתו השנים השלישי מייבם לקמייתא ואידך נפטרת גמ' דף יט..

46 ועלינו לבאר כמה דברים: א מהו החילוק בין דין זיקה ככנוסה לפי ר' אושעיא אליבא דר"ש לבין דין יש זיקה אליבא דשמואל דף יח:; וב מדוע דוקא שלש ההלכות האלו תלויות בדין זיקה ככנוסה. ונאריך בעזה"י בביאור הדברים.

47 ב יעויין ברשב"א שהעלה דאליבא דר"ש דס"ל זיקה ככנוסה היבמה אסורה על האח הנולד מדין אשת אחיו היבם. ומשמע דס"ל לרשב"א דהויא מחייבי כריתות דאורייתא וז"ל וא"ת בתרי ולא ייבם ולא מת ל"ל כי ישבו למעוטי, כיון דס"ל לר"ש זיקה ככנוסה דמיא תיפוק לי משום דאשת אחיו כו' עכ"ל. והנה אי לאו קרא למעוטי אשת אחיו שלא היה בעולמו היה האח הנולד בכלל מצות יבום של האח המת, ומכל מקום הקשה הרשב"א שיאסר מחמת איסור אשת אח של האח החי, ומוכח דאיסור כרת הוא שפוטר מיבום לגמרי ואינו רק איסור לאו בעלמא שא"כ היתה חולצת כדלקמן כ.. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי יבמה לשוק אסורה בלאו בלי כרת ולמה א"כ תאסר הזקוקה על הנולד באיסור כרת דאשת אחיו היבם. ומשמע מהרשב"א דר"ש ס"ל דלשאר דיני התורה הזקוקה הויא אשת איש גמורה של היבם ושחלין מחמתה איסורי ערוה דאורייתא עם עונשי כרת, אלא דבנוגע לאיסור אשת איש לשוק גזיה"כ שהזקוקה אסורה לשוק בלאו בלבד בלי כרת שלא כדין אשת איש דעלמא, ושיטתו צ"ע.

48 אמנם בתוס' רי"ד בריש פירקין ד"ה ואמרי' בגמ' מפורש שלא כהרשב"א וז"ל ודוקא לענין זיקת יבמות אמרי' הכי שלא תחשב לו כאשת אחיו שלא היה בעולמו ולא לכל מילי, שהבא על שומרת יבם אינו חייב מיתה ולא אמרינן זיקה ככנוסה דמיא, א"נ אם קידש את אחותה מקודשת היא ולא אמרינן ככנוסה דמיא ולא תפסי בה קידושין כו' עכ"ל, שיטת הרי"ד היא שכמו שיבמה אסורה לשוק בלאו בלי כרת ה"ה בנוגע לאיסור קרובותיה על היבם שאינן אסורות עליו מחייבי כריתות דעריות אלא מחלות איסור בעלמא וקידושין תופסין בהן. ואליביה עלינו להבין שאם אין בזקוקה חלות דין אשת איש וחיוב כרת כבעריות דעלמא מהו ביאור דין זקוקה ככנוסה דמיא דבמה דומה זקוקה לאשת איש. ועוד צ"ע לכ"ע היאך שונה חלות דין זיקה ככנוסה לר"ש מדין יש זיקה אליבא דשמואל.

49 ונראה לבאר את הנ"מ בין יש זיקה לבין זיקה ככנוסה עפ"י מה שביארנו בשיעורים למעלה שבכל קידושין ונשואין חל איסור אשת איש על כל העולם וחל היתר לבעל. ולפי"ז י"ל דזוהי עיקר הנ"מ בין "יש זיקה" אליבא דשמואל לבין "זיקה ככנוסה" אליבא דר"ש. אליבא דשמואל דס"ל יש זיקה חלות הזיקה מהוה חלות של איסורי אישות על כל העולם בלי היתר אישות ליבם. משא"כ אליבא דר"ש דסובר זיקה ככנוסה, בעצם חלות הזיקה חל נמי היתר אשת איש לבעלה ובכך הרי היא ככנוסת היבם.

50 ולפי"ז נראה שקיימת נ"מ בין שמואל לבין ר"ש ביבם על זקוקתו ולא קנאה כגון שבא עליה בלי עדי קיום לפי הסוברים שעדי קיום מעכבים בקנין יבום או שבא עליה כמתעסק שלא קנאה כדאיתא לקמן נד.. דלמ"ד יש זיקה דס"ל דליכא היתר אישות ליבם בזקוקתו, באופנים דהיבם לא קנה, הביאה הוי ביאת זנות והיבם עובר על איסור קדשה משום דבעל זקוקתו בלי היתר אישות. משא"כ למ"ד זיקה ככנוסה דמיא דס"ל דבזיקה חל היתר אישות ליבם, לכן יבם שבעל זקוקתו בלי לקנותה אינו עובר על איסור קדשה משום דאינה ביאת זנות, שאע"פ שלא קנאה מ"מ היבמה מותרת לו מדין זיקה ככנוסה כמו אשת איש דעלמא שמותרת לבעלה.

51 ונראה להוסיף, הנה איסור יבמה לשוק מהוה איסור לאו בלי כרת, ואילו האיסור של יבמה לאחר יבום דהויא אשת איש מהוה איסור כרת. ומסתבר איפוא דהאיסור דיבמה לשוק לא שייך לחלות האישות דאשת איש שחלה אח"כ עם היבום, אלא דחלות אישות מיוחדת חלה בזיקה האוסרתה לשוק, והאישות הזאת פקעה עם היבום וחלה במקומה חלות אישות חדשה דאשת איש. וכל זה אליבא דמ"ד יש זיקה. משא"כ אליבא דר"ש דס"ל זיקה ככנוסה, היתר האישות דלאחר היבום חל בזיקה עצמה דס"ל שהיתר הזקוקה ליבם הוי אותו חלות היתר דאשת איש לאחר יבום. ואליבא דר"ש אישות חדשה לא חלה ביבום, אלא שהאישות שבזיקה נגמרת ע"י היבום, דהאישות דזיקה והאישות דיבום מהוות חלות אישות אחת, ולכן ס"ל דזקוקה ככנוסה דמיא.

52 ג ועכשיו נבאר את שלשת הדינים הנ"ל התלויים בשיטת ר"ש.

53 הדין הראשון:

54 בסוגיין איתא וז"ל אשת אחיו שלא היה בעולמו לר"ש היכי משכחת לה בחד אחא ומית ונולד לו אח א"נ בתרי ולא יבם ולא מית כו' מ"ט קסבר יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא עכ"ל. אליבא דהגמרא אע"פ שר"ש סובר זיקה ככנוסה מ"מ בתרי ולא יבם ולא מת ס"ל דחל איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו. וצ"ע שהרי אם זיקה ככנוסה דין הנולד בשעת הזיקה לכאורה צ"ל כדין הנולד בייבם ולבסוף נולד דאשכחא בהתירה אשכחא, שהרי אף בזיקה הותרה לו כאשתו, וא"כ קשה בלא יבם ולא מת למה אסורה לו.

55 ויעויין בתוס' רי"ד שעמד על זה וז"ל קסבר ר"ש יש זיקה וזיקה ככנוסה היא פי' כשנולד מצאה זקוקה לזה האח כאלו היתה כנוסה תחתיו דמי דזיקה ככנוסה דמיא, והילכך לא מצאה באיסור, וכיון דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא יבמה השני אם מת מותרת היא לזה שנולד ומשו"ה אמרי' לעיל א"נ בתרי אחי ולא מת ולא יבם, וטעמא דכל זמן שהוא בחיים אסורה לו אע"פ דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא הרי הוא חי והאיך ישאנה, אבל הכא דמית מותרת היא דכאלו כנוסה היא כו' עכ"ל. ולכאורה משמע שרצה לומר שמאחר שהוא חי אסור לנולד לישאנה משום איסור אשת אח בחייו, אבל קשה לומר כן שהרי כבר הבאנו לעיל אות ב' שהרי"ד סובר שזיקה ככנוסה אינו מועיל לחדש תורת ערוה. ואם כן יש לעיין בנולד ולא יבם ולא מת למה אין סברא דבא ומצאה בהיתר.

56 ונראה דס"ל דדין זיקה ככנוסה מתלא תלוי וקאי בסופה של הזיקה אם באה לידי קיום מצוה או לא, דהיינו כשיש קיום יבום או חליצה לבסוף אמרינן למפרע דזיקה ככנוסה. משא"כ בלא יבם ולא מת שהזיקה עדיין לא הגיעה לידי קיום מצותה ומשו"ה לא אמרינן זיקה ככנוסה, והנולד נאסר באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו. אך לפי"ז עלינו להבין למה כשנולד ולא יבם ומת אמרינן דמותרת לנולד, והרי ליכא כאן נמי קיום מצותה דהזיקה מכיון דהיבם מת ולא יבמה ולא חלצה.

57 ונראה שבמיתת היבם יש קיום זיקה הגומרת למפרע את הזיקה שהרי במיתתו היא נופלת ליבום ונפילה זו מהוה קיום זיקה, ולפיכך למפרע חל דין זיקה ככנוסה ומותרת לנולד. ויוצא איפוא שישנם שלשה קיומים דזיקה הקובעים זיקה ככנוסה למפרע: א יבום; ב חליצה; וג מיתה המפילתה ליבום.

58 ומבואר עכשיו אליבא דר"ש למה נולד ולבסוף יבם מותר דוקא משום דס"ל זיקה ככנוסה ולא משום דסובר יש זיקה. והוא משום שהמפקיע של השם דאשת אח שלא היה בעולמו הוא חלות השם דאשת אח שחל מחמת היבם. ולכן קיימת בזה נ"מ בין דין יש זיקה לבין דין זיקה ככנוסה, שהרי דין זיקה ככנוסה קובע שבעצם הזיקה כבר חל ליבם את ההיתר דהאישות דלאחר היבום, ומשום שהזקוקה מותרת ליבם הרי היא נחשבת על הנולד כאשת אח היבם לבדו ופקע השם של אשת אחיו שלא היה בעולמו. משא"כ אליבא דמ"ד יש זיקה דהאישות דזיקה חלה רק כאיסור לשוק ולא כמתיר ליבם והויא חלות אישות מיוחדת שאינה שייכת לאישות של אחרי היבום, ולכן אין הזקוקה נחשבת כאשת אח של היבם בלבד ואסורה לנולד אף מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו.

59 אמנם עדיין יל"ע בזה, כי לכאורה אינו דומה נולד ולבסוף יבם ליבם ולבסוף נולד וכפי שהשווה אותם תוס' רי"ד. דבשלמא ביבם ולבסוף נולד ניחא שחלה חלות אישות של יבום המהוה חלות אישות גמורה ומשום הכי לגמרי פקע השם של אשת אחיו שלא היה בעולמו שהרי קנויה היא ליבם כאשתו לכל דבר ולכן הנולד אח"כ מותר בה. וכן כתבו התוס' לקמן כ. ד"ה האי שיסוד הדין דבא ומצאה בהיתר מיוסד על הדין שאחר יבום מגרשה ומחזירה דילפינן לעיל ח: מולקחה לו לאשה. משא"כ בנולד ולבסוף יבם, דנהי דזיקה ככנוסה וחל בזיקה היתר האישות דהיבום, מ"מ קשה לומר שמשום כך יפקע לגמרי את השם של אשת אחיו שלא היה בעולמו שחל מחמת האח המת שהרי עוד זקוקה היא בזיקה מחמת המת, ובדין הוא שהשם של אשת אחיו שלא היה בעולמו יחול בה כל זמן הזיקה, שלא כמו ביבם ולבסוף נולד, וצ"ע.

60 ויתכן ביאור אחר, שלפי שיטת רבי אושעיא בר"ש אין ההיתר בנולד ולבסוף יבם מיוסד על הדין דנעשית כאשתו לכל דבר שמפקיע את השם של אשת אחיו שלא היה בעולמו, אלא דאע"פ שבשעה שנולד הרי היא אשת אחיו שלא היה בעולמו ואסורה, מ"מ כשהיבם מת הזקוקה נופלת ממנו ליבום לפני הנולד ובנפילה זו אף האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו הותר. דלר' אושעיא ר"ש סובר זיקה אלימה ככנוסה שמפלת את היבמה ליבום מהזיקה, והנפילה השניה מתרת אף את האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו שחל על הנולד. וכ"ז למ"ד זיקה ככנוסה אך לא למ"ד יש זיקה. ונראה שההבדל הוא משום דבזיקה ככנוסה חל היתר אישות ליבם, ובהתאם לכך כשהוא מת מפילה ליבום לפני הנולד בנפילה גמורה המתירתה לאח הנולד. מאידך למ"ד יש זיקה כדביארנו זיקה מהוה חלות איסור ולא חלות היתר, ומפני כך כשהיבם מת אינה נופלת בנפילה גמורה המתירתה לגמרי ולכן האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו לא הותר. ואע"פ שאף למ"ד יש זיקה יש נפילה מהיבם לשאר אחיו בזיקה מ"מ אין זו נפילה גמורה המתרתה אלא נפילה האוסרת ומחילה דין צרת ערוה בזיקה. והביאור כי למ"ד יש זיקה חל תרתי דסתרי - דזיקה הויא חלות אישות ואף אינה חלות אישות - ומכיון דחסרה בה חלות היתר, וודאית הנפילה אוסרתה ולא מתרתה. משא"כ למ"ד זיקה ככנוסה, הנפילה מהיבם לאח הנולד מתירה לגמרי מכיון דבזיקה עצמה חל היתר כנוסה.

61 אך עדיין צ"ע למה לפי"ז מותרת מדין המשנה לקמן דף ל. בג' אחין שנים מהם נשואים ב' אחיות וא' נשוי נכרית דאם מת א' מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה האחות השניה ואח"כ מת נשוי נכרית דהאחות הראשונה אסורה על היבם עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת, ואילו באופן דר"ש אמרינן שהאיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו שחל לכתחילה על הנולד הותר לבסוף כשמת היבם ונפלה לפני הנולד ולא חל דין נאסרה.

62 ונראה שאין זו קושיא, דשאני לקמן שנפלה פעמיים לפני אותו היבם ובפעם הראשונה נאסרה עליו כערוה, וההלכה היא שאיסור הערוה שבראשונה מפקיע אותה מיבום ואוסרתה עליו לעולם ואף בשעת הנפילה השניה. משא"כ באופן דר"ש שלא נפלה לנולד אלא פעם אחת בלבד, אזי הנפילה הזו מתרת כל חלות איסור אשת אחיו שעליה ואף האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו, ולא חל דין נאסרה.

63 ד הדין השני:

64 בסוגיין איתא דף יט. דבשלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת א' מהם ואח"כ מת השני שאם זיקה ככנוסה היבם מייבם חדא ומיפטרא אידך בולא כלום. והנה יש בדין זה שני אופנים: א שמיבם את אשת המת הראשון ואזי היבום מועיל כי מ"ד זיקה ככנוסה ס"ל זיקה מפילתה מהראשון לשני ומהשני לשלישי בנפילה גמורה וכדנתבאר למעלה באות ג'. ולפיכך כשאשת המת הראשון מתייבמת מתקיימות שתי מצוות יבום מהמת הראשון ומהמת השני, ואשת המת השני נפטרת ביבום אשת המת הראשון דצרות גמורות הן בזיקה דככנוסה דמיא. משא"כ למ"ד יש זיקה דאליביה אין בזיקה היתר אישות אלא איסור אישות בלבד, ולכן אין אשת המת הראשון צרה גמורה בזיקה של אשת השני ואין יבום אשת הראשון פוטר את אשת השני. ב שייבם את אשת השני. ברם באופן זה צ"ע מדוע אשת הראשון נפטרת כי אע"פ שמצות היבום מחמת המת השני מתקיימת מ"מ לא מתקיימה מצות היבום מחמת המת הראשון.

65 ונראה שניתן לתרץ את הקושיא בשלשה אופנים:

66 א יתכן דר"ש ס"ל שמפני שזיקה ככנוסה יש קיום מצות יבום בעצם חלות זיקה ככנוסה. ונמצא שזקוקה לשלישי רק כדי לקיים מצות היבום מחמת האח השני שמת, כי קיום היבום בעבור האח הראשון שמת נתקיימה כבר ע"י האח השני שמת עם החלות זיקה ככנוסה. ומשו"ה היבום של אשת האח השני ע"י האח השלישי מועלת אף לאשת הראשון כי שתיהן בזיקה אחת הן לשלישי מהשני בלבד וליכא זיקה מהאח הראשון כלל משום דכבר נתקיימה מצות היבום בשביל הראשון ע"י חלות זיקה ככנוסה שחל למפרע לשני כשמת.

67 ואין להקשות למה אין השלישי יכול ליבם מכח הראשון כמו שהיה יכול לעשות קודם שמת השני, שהרי קודם שמת השני הדין זיקה ככנוסה תלויה ועומדת במי יקיים את הזיקה, ואם השלישי מייבם נמצא שלא היה קיום זיקה אצל השני ולמפרע לא היתה ככנוסה אצלו כלל. אבל כשמת השני חל עליו דין זיקה ככנוסה למפרע שמיתתו מהוה קיום זיקה כמו שביארנו לעיל משום דמיתה מפילתה ליבום ובכך נמי יש קיום זיקה. ולכן כשמת השני ומפיל את זקוקתו לשלישי זיקת השני ככנוסה למפרע, ובזה יש קיום מצות יבום של הראשון ועכשיו המצוה לשלישי היא לייבם רק בשביל השני.

68 ב א"נ י"ל שנפילת הזקוקה מהאח השני לאח השלישי במיתת האח השני מהוה נמי נפילה נוספת מהשלישי לראשון ע"י הנפילה מהשני, ומשו"ה בקיום יבום עם נשי האח השני יש אף קיום יבום בשביל אשת האח הראשון כי שתי הנפילות של הזקוקה מהראשון לשני ומהשני לשלישי נחשבות לנפילה אחת ארוכה מהראשון לשלישי ע"י נפילה מהשני. ולכן כשהאח השלישי מייבם את אשת האח השני הרי הוא מקיים מצות היבום אף בשביל אשת האח הראשון שנפלה בנפילה אחת ארוכה מהראשון לשני ומהשני לשלישי, כי כמו שהנפילות מהראשון ומהשני מצטרפות לנפילה אחת כמו"כ הקיומים מצטרפים לקיום יבום אחד, ובקיום יבום עם אשת האח השני יש אף קיום יבום גמור עבור אשת האח הראשון בין בנוגע למצות יבום מהשני ובין בנוגע למצות יבום מהראשון.

69 ג עוד יתכן שמאחר שנפלה אשת הראשון פעמיים בזיקה לאותו יבם השלישי אינה זקוקה לו בשתי מצוות יבום ובשתי חלויות דזיקה שונות אלא במצות יבום וחלות זיקה אחת, כי מצות יבום וחלות הזיקה תלויות ביבם ויבמה שהם אחד ולא במתים שהם שנים, ולפיכך כשהיבם מייבם את אשת השני היבום מועיל אף בשביל אשת הראשון.

70 ה הדין השלישי:

71 בשלשה אחין שנים מהם נשואים לשתי אחיות או לאשה ובתה ומתו שניהם קובעת הגמרא דאליבא דר"ש דסובר זיקה ככנוסה מייבם לקמייתא ואידך נפטרת. ובפשטות משמע דאליבא דר"ש אחות זקוקתו דינה כערוה ופטורה מחליצה ויבום כערוה דעלמא. וצ"ע שהרי אפילו אליבא דר"ש יבמה לשוק מחייבי לאוין ומאחר דאיסור יבמה לשוק מחייבי לאוין הוא ה"ה לגבי איסורי קרובות זקוקתו על היבם דמחייבי לאוין הן ולא מחייבי כריתות, וא"כ למה פטורה אחות זקוקתו כדין העריות דמחייבי כריתות ואיננה צריכא חליצה כמו מחייבי לאוין.

72 ויתכן וכן משמע מהרשב"א הנ"ל דר"ש מחלק בין האיסור דיבמה לשוק לבין איסורי קרובות הזקוקה, דיבמה לשוק מחייבי לאוין ע"פ גזיה"כ ואילו קרובותיה אסורות על היבם מחייבי כריתות. אמנם תירץ זה קשה להולמו.

73 ונראה לבאר את שיטת ר"ש עפי"מ דאיתא לקמן בתוס' דף כט. ד"ה אלא וז"ל דסבר רב אשי דמהני מאמר להסיר הזיקה ודחי לצרה לענין שלא תאסור את זו משום אחות זקוקתו ואחר שיבעול בעלת המאמר קאמר דתצא אחותה משום אחות אשה עכ"ל. ויתכן דה"ה אליבא דר"ש הסובר שזיקה ככנוסה שהזיקה דוחה אחותה שנפלה אחריה שלא תאסר את הראשונה, אך הראשונה אינה פוטרת מיד את אחותה שנפלה אחריה, אלא שמותר לייבם את הראשונה ואח"כ תפטר אחותה מדין אחות אשתו. ונראה שפירוש זה מדוייק בלשון הגמרא שכ' "מייבם לקמייתא ואידך נפטרת" דמשמע שרק לאחר היבום נפטרה אחותה ולא לפני כן.

74 ועלינו לעיין בדין מאמר אליבא דב"ש לפי רב אשי ודין זיקה ככנוסה אליבא דר"ש, אמאי מצד א' המאמר והזיקה מועלים למנוע את חלות האיסור דאחות זקוקה מלחול על היבם, ומצד שני אינם מועילים לפטור את האחות שנפלה שנית מדין ערוה.

75 ונראה דמכיון דמאמר אליבא דב"ש וזיקה אליבא דר"ש אינן חלות אישות גמורה לאסור את היבמה לשוק באיסור כרת דאשת איש, לכן אחות זקוקה נמי אינה אסורה באיסור כרת דערוה ונופלת לזיקה ולא פטורה. ומאידך אחות הזקוקה שנפלה בזיקה שנית אינה אוסרת את הזקוקה הראשונה ומותר ליבמה. והטעם משום דבחלות מאמר אליבא דב"ש וזיקה ככנוסה אליבא דר"ש חל אף היתר אשת איש ליבם ולא רק חלות איסורי אישות כבזיקה דעלמא. והיתר אשת איש שחל בראשונה מתיר את האיסור דקרובות זקוקתו דצריך לחול על היבם מחמת זיקת האחות שנפלה לאחרונה. וכל זה למ"ד זיקה ככנוסה ואליבא דשיטת ב"ש במאמר. מאידך מ"ד יש זיקה ס"ל דליכא בזיקה חלות היתר אלא חלות איסור בלבד ומשו"ה אחותה שנפלה לאחרונה אוסרת את היבמה הראשונה על היבם באיסור אחות זקוקתו.

76 ברם יש להקשות על זה מדברי רש"י דף יט. ד"ה שניה כו' שכתב וז"ל דחדא מן הראשונות חשובה ככנוסה ומתייבמת והשניות פטורות אחת משום ערוה דהי מינייהו מן הראשונות דחשבת ככנוסה אית לה חדא קרובה בשתים השניות נמצאת האחת יוצאת משום ערוה ושניה משום צרתה עכ"ל. רש"י קבע שחל כאן הפטור דערוה וצרת ערוה. וצ"ע דבשלמא אם ננקוט שזיקה ככנוסה אוסרת את אחותה כערות אחות אשה גמורה שחייבת כרת ניחא דלכן אף צרתה נפטרת עמה כצרת ערוה. אבל לפי מה שביארנו פרש"י קשה, שהרי קבענו ששתיהן זקוקות אלא שמותר לו ליבם את הראשונה שהיא ככנוסה אצלו, ורק אחרי שמייבמה נפטרת אחותה מדין אחות אשתו, וא"כ קשה מדוע נפטרת צרתה כדין צרת ערוה דהרי היא צרת ערוה לאחר נפילה שאינה נפטרת וכדמבואר לעיל בתו"י דף ח. ד"ה כי ולקמן בתוס' דף כו: ד"ה וחליצה.

77 ונראה דשאני שאר האופנים דצרת ערוה לאחר נפילה כגון בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי שלא היתה צרת ערוה כלל בשעת הנפילה, ולכן לא נפטרה הצרה אח"כ בשעת פטור הערוה. משא"כ באופן דידן שחל דין ערוה וצרתה במקצת בשעת הנפילה, שהרי נאסרו באיסור אחות זקוקה וצרתה, ומכיון שחל דין צרת ערוה בזיקה, כשהזקוקה נאסרת אח"כ כערוה גמורה נפטרת אף צרתה עמה.

78 אמנם יל"ע בזה דלכאורה הוא מתנגד לסברת התוס' לקמן דף כו: ד"ה וחליצה שכ' שאין דין צרת ערוה חל לאחר נפילה, ושם מיירי אף למ"ד יש זיקה דס"ל שאיסור אחות זקוקה חל בשעת הנפילה, וא"כ הו"ל צרת ערוה במקצת בשעת הנפילה ואעפ"כ כשהאחות נפטרת אח"כ לשוק כערוה צרתה לא נפטרת, ומ"ש כאן שאף הצרה נפטרת.

79 ונראה דשאני התם דהתוס' אזלו אליבא דמ"ד יש זיקה משא"כ רש"י כאן דאזיל אליבא דמ"ד זיקה ככנוסה. ובכן מאחר דזיקה ככנוסה היתר הזיקה משתייכת לחלות האישות דלאחר היבום, ומשו"ה השם צרת ערוה שחל במקצת בזיקה מצטרף לשם צרת ערוה שחל לאחר היבום. משא"כ למ"ד יש זיקה דס"ל דהאישות דזיקה חלות אישות מיוחדת ולא מצטרפת לאישות דלאחר היבום, ובהתאם לכך ס"ל שדין ערוה במקצת שחל בזיקה אינו מצטרף לדין הערוה שחל לאחרי היבום, ומשו"ה הו"ל צרת ערוה דלאחר נפילה שאינה נפטרת, ודו"ק.